מצפה כוכבים אתיקה אקדמית
תפריט - Menu

המספרים מול המיתוסים

איור של ניקולס מסו

המספרים מול המיתוסים

מישל מסו

סוציולוג-פרופסור של כבוד באוניברסיטה
מישל מסו מראה כיצד ספרו החדש של ניקולא פוברו-מונטי מפרק דעות קדומות בנוגע להגירה ומזמין אותנו לחשוב מחדש על נושא זה כבחירה פוליטית מרכזית ולא כתופעה בלתי נמנעת.

תוכן

למאמר זה אין סעיפים.

איור של ניקולס מסו

המספרים מול המיתוסים

ספר שציפו לו מאוד

פרסום ספרו של ניקולא פוברו-מונטי, * הגירה, מיתוסים ומציאות* (הוצאת פייארד, 2026), באפריל האחרון, הגיע כהקלה מבורכת. סוף סוף, יצירה שעוסקת בתופעת ההגירה ללא כל מניע נסתר מלבד להראות לנו את העובדות ולהזכיר לנו שניהולה נותר עניין פוליטי ביותר.

הספר בולט בראש ובראשונה בזכות הצגתו ומבנה הטיעון שלו. הוא מתחיל בהתמודדות עם מה שהמחבר מכנה "מיתוסים" סביב התופעה, ומפרק אותם אחד אחד על ידי מתן נתונים עובדתיים הפוגעים באמינותם. לאחר מכן הוא ממשיך לחשיפת ההנחות האידיאולוגיות, אם לא אקטיביזם מפלגתי, שהזינו - וממשיכים להזינו - את המיתוסים השונים הללו. הוא מסתיים בקריאה לאזרחים לקחת אחריות על השלכות התופעה, תוך הצבתה בתחום שהיה צריך להישאר נחלתם הראויה: אחריות הממשלה להבטיח את רווחתם של אלו אשר, באמצעות תהליכים דמוקרטיים, מאצילים את הסמכות לפעול לגוף זה.

בין המיתוסים שהופרכו, הראשון הוא המנטרה הזו, המופצת תחת מסווה של שכל ישר היסטורי, ומעוצבת בקריקטורה על ידי הרטוריקה הדמגוגית של מנהיג השמאל מלנשון, כאשר הוא טוען כי לאחד מכל שלושה צרפתים יש קשרים להגירה קודמת. מנטרה זו מוטבעת כעת בחותם "המדעי" של המכון הלאומי הצרפתי ללימודים דמוגרפיים (INED), הקובע באופן סמכותי כי "שילוב המקורות והדורות מביא ל-41% את שיעור האנשים בצרפת שיש להם קשר להגירה, בין אם באמצעות היסטוריה משפחתית, נישואין או צאצאיהם [1] " המנטרה רוצה, אם כן, לגרום לנו להאמין שאין יותר הגירה בצרפת כיום מאשר בעבר ושהאומה הצרפתית היא בסך הכל אוסף של הגירות עוקבות. לרוע המזל, כפי שמסביר ניקולא פוברו-מונטי בפירוט, מעולם לא הייתה הגירה לצרפת כמו שיש היום. בעשרה עמודים מאירים, הוא מצייר תמונה של "מדינה ישנה ומיושבת" שבה הגירה היא "יוצא מן הכלל האחרון". בסביבות 1850, כאשר החלה המהפכה התעשייתית, 1% מהאוכלוסייה היו; 6,5% בעקבות האובדן ההרסני של כוח העבודה שנגרם על ידי מלחמת העולם הראשונה; ו-11,3% מכלל האוכלוסייה בשנת 2024 (מקור: INSEE). יש לזכור שזה קרה בזמן שאוכלוסיית צרפת המטרופולינית נטה להכפיל את עצמה.

אין ספק, שום חוק היסטורי נשגב אינו מסדיר את תופעת ההגירה, למעט אולי ההיסטוריה של החוקים שאומצו על ידי ממשלותינו. כפי שניקולא פוברו-מונטי מפרט, חוקים אלה מעצבים את הדפוס, הקצב וההרכב של ההגירות שאנו צופים בהן. בנוגע לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, המחבר מתאר את ההשפעות המתהווה של שינויים חקיקתיים במונחים של נוכחות, התיישבות, מעמד חברתי-כלכלי, הרכב אתני-דתי וכן הלאה, בתוך הטריטוריה הלאומית. אפשר לחשוב על "איחוד משפחות" הידוע - מורכב יותר ממה שהוא מתואר לעתים קרובות - ועל הרחבת זכויות הניתנות לאכיפה בנוגע לדיור, גירוש מסיבות מנהליות או ביטחוניות וכן הלאה. ואם נוסיף לכך את המטרות הפוליטיות המכוונות שנשאפו מבחינת קבלת סטודנטים זרים, אספקת כוח אדם ל"מקצועות במחסור", קבלת "פליטים פוליטיים" וכו', המסקנה היא בלתי נמנעת: "מעולם לא היו כל כך הרבה מהגרים בצרפת כמו היום, עם צמיחה חזקה מאוד בעשרים וחמש השנים האחרונות. אוכלוסיית המהגרים המתגוררת במדינה גדלה ב-76% מאז שנת 2000, והגיעה ל-7,7 מיליון איש בשנת 2024 [2] "

אז כך לגבי ה"מיתוס" של צרפת כמדינה מארחת אוניברסלית וטרנס-היסטורית והתוצאה הכמעט מלאה של תופעה זו. חזון זה אינו מבוסס כלל וללא ספק מייצג דרך אידיאולוגית גרידא לקידום אינטרסים פוליטיים, שהם, יתרה מכך, מגוונים ומגוונים. כפי שטוען הספר, תמיכה ב"הגירת עבודה" כדי לענות על הביקוש לעבודה ב"מגזרי מחסור" נובעת מאינטרסים מגזריים שמטרתם להוריד את עלויות העבודה הנדרשות על ידי המגזר - ללא התחשבות בעלויות החברתיות הנובעות מתרומתן הנמוכה להגנה חברתית, וגם לא במכשול לחדשנות טכנולוגית הכרוכה בכך. הכרזה על עצמה כארץ קבלת פנים אוניברסלית על ידי טענה ליצירת "צרפת חדשה" היא בסך הכל עניין של מטרה מלנכוניסטית "מחלוקת" של תפיסת השלטון, בדיוק כפי שהיה מדובר בביסוס כוחם של מה שנקרא נציגי "מעגל התבונה" על ידי תמיכה בפתיחת גבולות לכל הכיוונים ובתנועה חופשית של סחורות ואנשים.

לכן, הגיוני לחלוטין שניקולא פוברו-מונטי קורא לנו להחזיר את נושא ההגירה לזירה הפוליטית. הדבר חל הן על תהליך קבלת ההחלטות הפוליטיות - שכן התופעה אינה יכולה להיחשב בלתי נמנעת גיאופוליטית, אלא כנובעת מההחלטות המתקבלות - והן על ניהול השלכותיה, במיוחד מבחינת הלכידות החברתית, איזון ההגנה החברתית ושימור הערכים בהם דוגלת החברה הצרפתית. ניקולא פוברו-מונטי מזהיר אותנו: "כמו פצע שמתעכב בטיפולו, סוגיית ההגירה שלא טופלה נוטה להחמיר עם חלוף הזמן [3] "

מיתוס נוסף שהתנפץ הוא התרומה המיטיבה לכאורה של ההגירה לכלכלה ולכספי הציבור. האמונה במאזן כלכלי חיובי מהגירה עדיין נפוצה למדי בקרב אזרחינו. "בלעדיהם, מי היה משלם לנו את הפנסיות?" שואלים אנשים, ללא כל אימות חשבונאי נוסף. "הפזמון המוכר הזה, שנועד להרגיע את חרדותיה של אומה מזדקנת, בכל זאת מתנגש בחומת המציאות ברגע שמעזים להרים את מכסה המנוע של המכונה הכלכלית הצרפתית", מזהיר מנהל מצפה ההגירה והדמוגרפיה.

במספר טבלאות ואיורים עדכניים, המחבר קובע בקלות כי ההגירה של ימינו מייבאת חוסר פעילות כלכלי ומכבידה על המדינה ועל חשבונות הביטוח הלאומי. רק 63% מהמהגרים המתגוררים בצרפת מועסקים (מקור: EUROSTAT, 2021), אחת התוצאות הגרועות ביותר במערב אירופה. אם נתמקד במהגרים שאינם אירופאים בגיל העבודה, קצת יותר ממחציתם (56%) מועסקים, עדיין אחד השיעורים הנמוכים ביותר באיחוד האירופי. אם נסתכל על 2023, התמונה מרמזת: מחצית מהמהגרים ממוצא אירופאי מועסקים, כמו גם שליש מאלה מהמגרב, ורבע מהמהגרים האפריקאים (לא כולל המגרב). צרפת מקבלת כיום את מספר ההגירה האפריקאית הגבוה ביותר מכל מדינות ה-OECD, מה שתורם רבות לכך שההגירה אינה תורמת מספיק לתקציב המדינה, אך צריכת יתר של הוצאות ציבוריות, ובמיוחד הוצאות חברתיות.

הטיעון שמציג ניקולא פוברו-מונטי נתמך על ידי דוגמאות רבות שנותחו בקפידה. לדוגמה, ההשוואה בין התוצאות שהושגו על ידי הגירה מאלג'יריה, מצד אחד, לבין הגירה מדרום מזרח אסיה, מצד שני, היא בולטת למדי. ניתן לתאר אותן כמנוגדות זו לזו. הראשונה מרכזת את ההשפעות המזיקות שהוזכרו לעיל על תעסוקה, משאבים ציבוריים וביטחון פנים. האחרונה, בתוך דור אחד, עברה מבעלת האינדיקטורים הנמוכים ביותר של כישורים (אקדמיה, מקצועיות ושליטה בשפה הצרפתית) לגבוהים ביותר. זה הופך אותה לתפוצה המשולבת בצורה הטובה ביותר בצרפת בת זמננו. עדות לכך היא שיעור האנדוגמיה הנמוך שלהן בהתאם למוצא הנודד שלהן: 14% עבור צאצאי שני הורים שהיגרו מדרום מזרח אסיה, ואפילו 2% עבור צאצאי הורה יחיד מאותו מוצא, לעומת 35% עבור כל צאצאי המהגרים, ואפילו 77% עבור צאצאי שני הורים מהגרים טורקים. התרבות, מציע ניקולא פוברו-מונטי, היא "כמו אבן הפינה" של ההבדלים הללו במסלולי האינטגרציה בחברה המארחת. "תרבות המוצא, מודל המשפחה, הקשר לחינוך ולחברה המארחת הם מניעים חזקים הרבה יותר מכל המדיניות העירונית [4] ", הוא מסכם ללא היסוס.


דמוגרפיה ואידיאולוגיה

מעבר לכל שאר ה"מיתוסים" שהספר מופרך, עולה בהדרגה שאלה עיקשת עם הקריאה בו: האם הדמוגרפיה, לפחות זו של המוסדות המוכרים רשמית שלנו, לא תרמה במידה מסוימת לבניית כל ה"מיתוסים" הללו? הספר מחווה את הדמוגרפים המעטים אשר, מזה כמה עשורים, ניסו להבין את סוגיית ההגירה על פי הגישה שמדעי החברה צריכים לאמץ: כלומר, להתייחס אליה כאל אובייקט שיש לחקור ולא כערך שיש להעריך או כעילה שיש להעריך. זה המקרה עם מישל טריבלה וג'רארד-פרנסואה דומון, אך כמה מהם לא נפלו קורבן ל"אקספוקרטיה " , כפי שניקולא פוברו-מונטי מכנה זאת, והפכו לתומכים לוחמניים של הגירה מועילה, שלווה ומעשירה תמיד, המונעת באופן בלתי נסבל על ידי ה"גזענות" הטבועה (לכאורה) של אזרחים ילידי הארץ?

השאלה עולה כאשר מה שיכול היה להיות מחלוקת פשוטה בין חוקרים המחזיקים בהשערות פרשניות שונות ומגיעים למסקנות שונות - במילים אחרות, ויכוח מנומק היטב בין מדענים המתנהל ללא כעס או קפדנות - הפך לניסיונות פסילה אקדמיים, קטטה תקשורתית והתכנסות אידיאולוגית לטובת תועמלנים למען גבולות פתוחים וערבוב אוכלוסין עולמי "מנצח" (win-win). היכן הייתה אמורה להיות מופרכת ההשערה, עם הנתונים המספריים והחישובים הסטטיסטיים המבוססים כדין שלה? האם לא פינתה את מקומה לעמדה מוסרית ופוליטית, שלרוב נלקחה מהוויכוח החברתי שאת מונחיו היא אימצה (במיוחד אלו של "גזענות מערכתית" או "איסלאמופוביה")? אף על פי כן, כדי לטעון לזכות סגולה בזירה הפוליטית והתקשורתית, לעמדה כזו אין מקום בתחום המדע, גם אם מדובר במדע של חברה והתנהגות אוכלוסייה. הדמוגרפיה הצרפתית, באמצעות מוסדותיה המוכרים ביותר, כגון המכון הלאומי ללימודים דמוגרפיים (Ined), ותחת הדחף של כמה מהדמויות המשפיעות בה, התרחקה מתפקידה המדעי עד כדי איבוד, אם נלך לפי פסק דינו של מ. טריבלט [5] , כל סמכותה בענייני הגירה.

זה רק חצי מפתיע כשנזכרים שבמשך דורות טען אחת הדמויות המשפיעות הללו, הרווה לה ברה, כי מה שאנו מכנים דמוגרפיה, מראשיתה, מונע על ידי מניעים פוליטיים ואידיאולוגיים ביסודו. לאחר שלמד את הלקח, הוא מפגין בסופו של דבר עקביות רבה בכך שהוא מיישם אותה בדרך זו ובכך שהוא תומך בהגירה פשוטה.

בכך, הדמוגרפים שהלכו בעקבותיו בדרך זו הצליחו לטשטש את המציאות של תופעת ההגירה המשפיעה על ארצנו במשך שנים רבות. אך ניקולא פוברו-מונטי, על ידי צמצום ה"מיתוסים" הללו למעמד של פנטזיות אידיאולוגיות ופוליטיות, שופך אור על המציאות של התופעה ומספק הבנה ברורה הרבה יותר של השלכותיה. תחבולות סטטיסטיות, מניפולציות מזדמנות של קטגוריות אנליטיות, הטיות פרשניות ונטיות מפלגתיות של דמוגרפים המקודמים כ"מומחים בלתי מעורערים" בנושא ההגירה, לא הצליחו לטהר אותה או לצמצמה לשאלה טריוויאלית ומפוברקת של "גזענות". הניתוח הדמוגרפי שערך ניקולא פוברו-מונטי דוחה את המוסר האנטי-גזעני הנפוץ כיום, ומעדיף תצפיות עובדתיות וקשרים סיבתיים ניתנים להוכחה. זה מאפשר לו להגדיר את המרחב שבו מתבטאות השפעות ההגירה - המרחב האנתרופו-תרבותי של האומה, אם לתת לה שם - ואת המוקד שממנו מוסדר מרחב זה. מוקד זה, כפי שכבר צוין, הוא מוקד קבלת החלטות פוליטיות ואחריות. לכן, תפקידם של "המנהיגים הפוליטיים" והאזרחים המחייבים אותם לטפל בנושא, להתבטא ולקבל החלטות. הדמוגרף הקפדן, ללא יומרות מיסטולוגיות, פשוט דמוגרף, מספק את הנתונים שאסף, דן ואימת, מנסה לזהות את הגורמים המסבירים או את הקשרים הסיבתיים, וכאשר הדבר אפשרי, מנבא את התפתחותם ואת השלכותיהם, ואז מעביר את השרביט, שכן שם מסתיימת מומחיותו המדעית.

זה מה שעושה הספר "הגירה, מיתוסים ומציאות" , וזו הסיבה שהוא היה צפוי להיות נגיש בצורה זו לקהל קוראים רחב.

שתף את המאמר הזה

פייסבוק X לינקדין

מחבר

זכות תגובה ותרומות
האם תרצה להגיב? הגשת הצעה למאמר דעה →

ייתכן שתאהבו גם:

נפוליאון מוסלמי? לואי בלין מתעמת עם ההיסטוריה

אמונותיו של הקיסר עצמו היו הפכפכות, כפי שאמר בעצמו ללאס קאס בסנט הלנה, "אולי אאמין שוב בעיוורון, אם ירצה השם!", מבלי לשכוח שבחודשיו האחרונים השתתף במיסות קתוליות ולאחר מכן ביקש להיקבר על פי טקסי הכנסייה הקתולית והאפוסטולית בה הוטבל.

חופש אקדמי תחת מתקפה: ממקרה ג'ייסון ארדיי ועד למקרה נתן קופנס

המקרים של ג'ייסון ארדיי ונתן קופנס מדגימים כיצד אוניברסיטאות, תוך שימוש לסירוגין בהכלה או באתיקה מקצועית (אך לא בחופש אקדמי), נמנעות מלקיחת אחריות משלהן. לאחר בחינת עבודתו השנויה במחלוקת של קופנס, ובמיוחד בנושא התורשה של אינטליגנציה, ז'אק רוברט סבור שחלק מעמדותיו מוטלות בספק מנקודת מבט מדעית ואתית, אך בכל זאת מאמין שהן נופלות במסגרת החופש האקדמי.
מה נשאר לך לקרוא
0 %

אולי כדאי לעשות מנוי?

אחרת, זה לא משנה! אתה יכול לסגור חלון זה ולהמשיך לקרוא.

    לִרְשׁוֹם: